לילה טוב,
חזרתי לפני דקות ספורות מאירוע מיוחד, פגישת מחזור (חלקית), מהתקופה שהייתי נער כיתות ז עד ט, חלק מהאנשים לא ראיתי משהו כמו 25 שנה!
אני לא מאמין שאני כותב את המספר הזה, עשרים וחמש! זו חתיכת תקופת חיים, וזה בלתי נתפס אצלי!
האירוע היה נפלא ומוצלח, מלא אנרגיות טובות, שירי קריוקי , אוכל טוב ואווירה טובה. אבל אני חושב שהדבר שהותיר בי הכי הרבה רושם זה המראה של האנשים!
חלק מהאנשים כמעט ולא השתנו ויכולתי לזהותם בקלות, כמובן שרובינו העלנו מעט משקל, הגברים איבדו שיער, או החליפו את צבעו לאפור, והנשים הוסיפו קמט או שניים, ועדיין....אני מרגיש כאילו חטפתי סנוקרט לפנים ואני לא יכול להמלט מהמחשבה "ככה אני גם נראה?" כשאני אומר "גם " אני בעצם מתכוון ל"מבוגר" רוב האנשים נראו לי רציניים כאלו שאתה רואה ברחוב וחושב עליו זה איש מבוגר...ואני תוהה אם גם אני נראה למתבונן מהצד כאיש מבוגר....
אז נכון שלא כולם התבגרו באותה הצורה, חלק השתנו מאוד וחלק השתנו פחות ולמרות שאני נוטה לחשוב שאני מאלו שהשתנו פחות, אני לא יכול שלא לחשוב, ומה אם לא? (כנראה שכלום...) אבל בכל זאת המחשבה הו מטרידה מעט.
שאלה נוספת שיושבת לה עמוק בראשי בעקבות המפגש הזה, היא שאלת ההצלחה. מהי הצלחה? האם הצלחה זה מה שאת העושה? זה כמה כסף אתה מרוויח? באיזה אוטו אתה נוסע? או איך חיי המשפחה שלך? ואיך אתה מרגיש רוב שעות היום?
במפגש היו חבורה של אנשים גברים ונשים שהתחילו פחות או יותר מאותה נקודה, מאותה שכונה ואותו בית ספר, והנה היום לאחר 25 שנה +- חלקם שכירים חלקם עצמאיים, חלקם בכירים, חלקם זוטרים, חלקם למדו לתארים מתקדמים, וחלקם לא. למראית עין ניתן לחשוב שההוא שעושה כסף, הוא אחד שהצליח, וההוא שלא עזב את העיר ועובד בשירות ממשלתי הצליח פחות.
האם ניתן לקבוע לפי סממנים חיצוניים מהי הצלחה? מהו אושר? האם גוף שמור שווה יותר ממעמד וכסף? איך משקללים לתוך המשוואה את העניין של המשפחה ואת העניין של ההרגשה האישית של כל אחד ואחד?
אין לי תשובות.
אני רק יודע, שמאוד בלט לי הצורך שלי לקטלג את האנשים לפי העיסוק המקצוע ומה שהם שידרו בלבושם ובשפת גופם.
מחשבות נוספות שעלו לי, קשורות בתפקיד של החברה בהצלחה או בדרך של כל אחד...באיזשהו שלב בקריוקי זה הפך למעין מסיבה, או כמו שקראנו לזה אז "ערב כיתה", ואז בבת אחת , המנהיגים השתלטו על המיקרפון ורקדו עם הבנות, הבנות פיזזו כאילו לא עברו 25 שנה, החנונים עמדו קצת בצד והמיוחדים יצאו לדבר בחוץ, לרגע אחד היה נדמה לי שכל אחד חוזר ל"תפקיד" שהוא מילא (או נגרר, או בחר בו) אז בילדות, לפני 25 שנה. ואני תוהה האם לאותו מעמד חברתי של אז שלא משנה מה הסיבות שהובילו אליו, יש חלק בבחירת המקצוע, בבחירת מהלך החיים של כל אחד, בעיצוב הזהות אני נוטה לחשוב שלא כ"כ השתננו מאז...לפחות רובנו.
לסיכום היה ערב חוויתי מאוד ואני כאמור יוצא מודאג מאוד מעניין המראה שלי, אם אני נראה "כמוהם" אבוי לי...
זה מזכיר לי שאמא שלי גם היום רואה את עצמה כצעירונת ומתנהגת ככה. כמה קשה לנו לקבל את השינויים, כמה קשה לנו לראות את ההתבגרות שלנו, אני עמדתי שם וחשבתי לעצמי, זה הם...אני נשארתי כמו קודם...אחרי שחלקתי את המחשבה הזו עם חבר ילדות, הבנתי שהוא מחזיק בדיעה דומה, שזה הם ולא אנחנו, והבנתי שכנראה כולם חושבים ככה, ושככל הנראה, השנים לא פוסחות גם עליי...
לילה טוב
חזרתי לפני דקות ספורות מאירוע מיוחד, פגישת מחזור (חלקית), מהתקופה שהייתי נער כיתות ז עד ט, חלק מהאנשים לא ראיתי משהו כמו 25 שנה!
אני לא מאמין שאני כותב את המספר הזה, עשרים וחמש! זו חתיכת תקופת חיים, וזה בלתי נתפס אצלי!
האירוע היה נפלא ומוצלח, מלא אנרגיות טובות, שירי קריוקי , אוכל טוב ואווירה טובה. אבל אני חושב שהדבר שהותיר בי הכי הרבה רושם זה המראה של האנשים!
חלק מהאנשים כמעט ולא השתנו ויכולתי לזהותם בקלות, כמובן שרובינו העלנו מעט משקל, הגברים איבדו שיער, או החליפו את צבעו לאפור, והנשים הוסיפו קמט או שניים, ועדיין....אני מרגיש כאילו חטפתי סנוקרט לפנים ואני לא יכול להמלט מהמחשבה "ככה אני גם נראה?" כשאני אומר "גם " אני בעצם מתכוון ל"מבוגר" רוב האנשים נראו לי רציניים כאלו שאתה רואה ברחוב וחושב עליו זה איש מבוגר...ואני תוהה אם גם אני נראה למתבונן מהצד כאיש מבוגר....
אז נכון שלא כולם התבגרו באותה הצורה, חלק השתנו מאוד וחלק השתנו פחות ולמרות שאני נוטה לחשוב שאני מאלו שהשתנו פחות, אני לא יכול שלא לחשוב, ומה אם לא? (כנראה שכלום...) אבל בכל זאת המחשבה הו מטרידה מעט.
שאלה נוספת שיושבת לה עמוק בראשי בעקבות המפגש הזה, היא שאלת ההצלחה. מהי הצלחה? האם הצלחה זה מה שאת העושה? זה כמה כסף אתה מרוויח? באיזה אוטו אתה נוסע? או איך חיי המשפחה שלך? ואיך אתה מרגיש רוב שעות היום?
האם ניתן לקבוע לפי סממנים חיצוניים מהי הצלחה? מהו אושר? האם גוף שמור שווה יותר ממעמד וכסף? איך משקללים לתוך המשוואה את העניין של המשפחה ואת העניין של ההרגשה האישית של כל אחד ואחד?
אין לי תשובות.
אני רק יודע, שמאוד בלט לי הצורך שלי לקטלג את האנשים לפי העיסוק המקצוע ומה שהם שידרו בלבושם ובשפת גופם.
מחשבות נוספות שעלו לי, קשורות בתפקיד של החברה בהצלחה או בדרך של כל אחד...באיזשהו שלב בקריוקי זה הפך למעין מסיבה, או כמו שקראנו לזה אז "ערב כיתה", ואז בבת אחת , המנהיגים השתלטו על המיקרפון ורקדו עם הבנות, הבנות פיזזו כאילו לא עברו 25 שנה, החנונים עמדו קצת בצד והמיוחדים יצאו לדבר בחוץ, לרגע אחד היה נדמה לי שכל אחד חוזר ל"תפקיד" שהוא מילא (או נגרר, או בחר בו) אז בילדות, לפני 25 שנה. ואני תוהה האם לאותו מעמד חברתי של אז שלא משנה מה הסיבות שהובילו אליו, יש חלק בבחירת המקצוע, בבחירת מהלך החיים של כל אחד, בעיצוב הזהות אני נוטה לחשוב שלא כ"כ השתננו מאז...לפחות רובנו.
לסיכום היה ערב חוויתי מאוד ואני כאמור יוצא מודאג מאוד מעניין המראה שלי, אם אני נראה "כמוהם" אבוי לי...
זה מזכיר לי שאמא שלי גם היום רואה את עצמה כצעירונת ומתנהגת ככה. כמה קשה לנו לקבל את השינויים, כמה קשה לנו לראות את ההתבגרות שלנו, אני עמדתי שם וחשבתי לעצמי, זה הם...אני נשארתי כמו קודם...אחרי שחלקתי את המחשבה הזו עם חבר ילדות, הבנתי שהוא מחזיק בדיעה דומה, שזה הם ולא אנחנו, והבנתי שכנראה כולם חושבים ככה, ושככל הנראה, השנים לא פוסחות גם עליי...
לילה טוב
